באלו הידיים
סיפורו של יעקב גרינברג

תמלול הפרק:

​

רביעי לרביעי 44. ארבע פעמים ארבע. הפציצו אותנו האמריקנים פעם ראשונה. באו 1200 מטוסים וחיסלו שכונה שלמה. זה תופת. שבע-עשרה אלף הרוגים בשעה, או פחות משעה של הפצצה.

​

כשארצות הברית החלה להפציץ את רומניה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, יעקב גרינברג היה רק נער צעיר, עוד לא בן 16, אך זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא חש בסכנה. מפציצים אמריקנים, פאשיסטים רומנים, שוטרים בריטים ובקבוק רעל מסתורי – כולם שיחקו תפקיד בחייו עוד לפני שמלאו לו עשרים. ובכל זאת 71 שנים אחרי ההפצצה ההיא אני יושב עם יעקב  בביתו שבחיפה, ושומע ממנו סיפור על חיים מלאים באהבה ובשכול, בהצלחות ובאכזבות, במוסיקה טובה ואוכל טוב – ובעיקר בעשייה בלתי פוסקת:

​

בעיתון שאני קורא, בהארץ, היה דף יום אחד עם מבוגרים שעדיין עובדים – אף אחד לא היה בגיל שלי, ועד היום אני מחפש עבודה. ואני עשיתי בחיים שלי דברים שאחרים לא… יש לי תערוכה קטנה. עכשיו אני אראה לך מה אני מייצר. אתה רואה פה משהו שחור בקופסא? זה בורג. 1.4 קוטר, עם הברגה, קונוס מלוטש וחריץ למברג. זה למשל, אתה רואה את החלק הזה הדק החתוך? הקיר זה 2 עשיריות מילימטר אסור שיהיה יותר. רן: איך אפשר לעשות משהו כל-כך קטן? מדהים!

​

כן, בין אם זה בורג זעיר למכונה חדשה, כלי מיוחד לרופא שיניים, או חלקים להרכבת פצצות – ליעקב זה לא ממש משנה. כבר יותר משבעים שנה שהוא עוסק במלאכותו שהיא גם אהבתו הגדולה – חרטות, וכמעט אין חפץ שהוא לא יודע לייצר – במידות המדויקות ביותר ומהחומרים הכי מתאימים. אבל מאילו חומרים עשוי יעקב עצמו? זו כבר שאלה מורכבת. את התשובה נחפש ביחד בשעה הקרובה, ואולי כדאי להתחיל בבוקרשט של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שם נפגשו לראשונה זאב גרינברג ובתיה מנדלסון:

​

השידוך שלהם היה מעשה שלא יעשה. הם היו שייכים לשתי קבוצות אנשים שונים. אבא בא ממשפחה יסודית בלי חוכמות. אבא אהב מאוד לקרוא אבל למד ארבע או חמש שנים בית ספר. שום דבר.

על מה שחסר לזאב, בהשכלה, הוא פיצה בחריצות, עבודה קשה, ויכולת מרשימה להוציא את המיטב מתנאים קשים. כך למשל כשמצא את עצמו בשבי הגרמנים בזמן המלחמה, במקום לבכות על מר גורלו, הוא יצר עם הגרמנים קשרי ידידות והשתכלל במקצוע שרכש עוד קודם לכן – רפדות:

​

הוא למד אצל הגרמנים את הדיוק שלהם, את האופי שלהם, את הכל. וזה נכנס בו ונשאר בו. כשנגמרה המלחמה כעבור 3 וחצי שנים הוא חזר הביתה בבוקרשט, הוא פתח חנות לרהיטים –     ה-חנות! והיה מביא מגרמניה כל מני דברים שלא היה בשוק. עכשיו, אמא באה ממשפחה ידועה שכולם גמרו אוניברסיטה וכולם היו ידועים וכתבו עליהם בעיתון. אמא הייתה כולה אינטלקטואליות.

​

אז איפה וכיצד נפגשו זאב איש המעשה , ובתיה אשת הרוח?

​

אני לא רואה את המיקום איפה הם יכלו להפגש. אבא לא היה הולך לקונצרטים. אף פעם.

זו כנראה תשאר תעלומה. אבל חתונה הייתה גם הייתה. יעקב מראה לי את התמונות: זאב נכנס מתחת לחופה בגיל מאוחר – 37, בתיה הייתה אז בת 28. לא עבר זמן רב והתא המשפחתי התרחב. תינוק  בא אל אוויר העולם. יעקב שמו בישראל, אבל ברומניה – ינקו. (ממש כמו שבתיה הייתה אז בטי, וזאב – לופיק). המשפחה הייתה אמנם אמידה וליעקב לא חסר מאום מבחינה חומרית, אבל האווירה בבית הייתה קשה:

​

בארוחת הצהריים מהויכוחים הייתי פורץ בבכי. אני זוכר את עצמי, היתי בן 3-4. הייתי בבכי – נהר. איך אפשר להביא שני אנשים לחופה שאין ביניהם כלום?!

לא קל לגדול בבית כזה, שבו עולמות שונים מתנגשים. אך למרות הכל, ינקו היה ילד אהוב:

​

אמא לא חסכה עלי כלום. הייתי ילד יחיד, כן? הייתי בבת עיניים שלה. אני זוכר שאז היה ברומניה בית חרושת לבגדי ילדים, קראו הרמס. אבל זה היה כסף… אני הלכתי אך ורק בבגדי הרמס.

​

הזכרונות המתוקים-מרירים מאמא נותרו חקוקים אצל יעקב רק כחלום רחוק, תמונות מחיים אחרים:

​

האמא שלי נפטרה הייתי בן 9. דודה שלי התקררה, קיבלה דלקת ריאות ומתה. אז לא היה פניצילין. ואמא טיפלה בה – בתור אחות מי יותר קרוב? – כנראה שנדבקה. כעבור 17 יום – מתה. זה היה טרגדיה גדולה. אבל לא הייתי לגמרי לבד. אצל הדודה שלי נשארו שלושה ילדים יותר גדולים ממני, והיו לנו עוזרות בבית. אחת הייתה דואגת לי במיוחד. אני זוכר שאחרי הצהריים היא הייתה דואגת לשיעורים שלי והייתה דואגת שאני אנגן שעה עם השעון על השולחן. אבא היה בא בערב והיא הייתה אומרת: ינקו ניגן שעה, ינקו ניגן פחות… זה הלך ככה עד שאבא התחתן. אבא התחתן עם בת-דודה של אמא. היא הייתה מאוד אדוקה – עד כדי קיצוניות, והתחילו גם בעיות.

​

המטבח הכשר שהאם החורגת הכניסה לבית בהחלט היווה בעיה לינקו הקטן, אבל לרומניה היו אז בעיות גדולות יותר. כשהיטלר פלש לפולין בספטמבר 1939 בבוקרשט ביקשו לשמור על ניטרליות. אבל ככל שמכונת המלחמה הנאצית התקדמה – כך גם התחזקו הכוחות הפאשיסטים בתוך רומניה. לבסוף, בעזרתם של הפאשיסטים, הגנרל  יון אנטונסקו תפס את השלטון בספטמבר של שנת ארבעים – ורומניה הפכה לבת ברית של הגרמנים. מבחינתם של רבים מהיהודים במדינה – מדובר היה בגזר דין מוות. אבל בשביל אחרים, ובפרט בבוקרשט הבירה המצב היה שונה:

​

אנחנו אמנם סבלנו בשואה, אבל זה שום דבר. בזמן השואה הייתי תלמיד, הלכתי לבית הספר, הייתי הולך לאופרה, הייתי הולך לקונצרטים, חייתי אפשר להגיד 90 אחוז מהחיים הנורמליים. היה אצלנו פוגרום אחד בבוקרשט, בשנת 41, הייתי בן 13 כמעט. מזלנו, מזל של היהודים, שהמפלגה שהתקוממה ועשתה את זה – הם הלכו גם נגד המשטר.

​

כן, התנועה הלגיונרית, אותה מפלגה פאשיסטית שהייתה השותפה המרכזית של אנטונסקו, החליטה לנסות להדיח את הגנרל ולהשתלט על המדינה. "מרד הלגיונרים" הזה לווה ברצח, ועינויים של יהודים והשחתה וביזה של רכושם, במה שנודע לימים כ"פרעות בוקרשט":

​

המדינה הכניסה את הצבא בהם, וכעבור יומיים שלושה גמרה אותם. אבל באותם יומיים שלושה הם הספיקו להרוג שלוש מאות יהודים או כמה, ואני ראיתי אותם את היהודים איפה שמביאים אותם לפני הקבורה. אבל אנחנו לא ידענו מה הולך בפולין, ברוסיה, מה עושים ליהודים.

​

ינקו וחבריו הצעירים אולי עוד לא ידעו, אבל השמועות על זוועת הנאצים לא חמקו מאזני המבוגרים:

אבא הכין רעל בבית, ואני מצאתי יום אחד את הרעל הזה. הייתה שפופרת מזכוכית, בפנים היו כדורים בתוך נייר מסוים, ואמרתי לאבא "תראה אני ראיתי את זה, מה זה?" –"הו, אני אספר לך: זה כלום, אני הייתי חולה…" כל מני דברים. כשנגמרה המלחמה והיינו חופשיים אז הוא סיפר לי מה זה, שזה רעל שבמקרה שנצטרך ללכת לאושוויץ – ניקח. נמות בבית, לא במחנה ריכוז."

​

הפחד היה מוחשי. בכל יום עלולה להשמע דפיקה בדלת – זו שמבשרת את הרע מכל. אבל לרומנים היו תכניות אחרות עבור ינקו:

​

יצאה פקודה שילדים שנולדו בשנת 28-29 צריכים לבוא ביום ראשון בבוקר באיצטדיון של בוקרשט. הגענו לשם ודיבר אלינו אלוף משנה רומני. הוא אמר לנו ככה: "בזמן שבחורים שלנו נופלים בשדות רוסיה במאות ואלפים אתם לא זזים מהבית ולומדים! וזה נגמר. משבוע הבא אתם תעמדו לרשות המוסדות והצבא הרומני כדי לעזור למאמץ המלחמתי" (47 ש')

​

מאמץ מלחמתי? לא צריך לדאוג, ינקו לא יצא לחזית להלחם נגד סטאלין. הוא הרי היה רק בן 16. במקום זאת  הוא הצטוות אל חבר טוב כדי לסייע בעורף – ביחד הם מפנים את המדרכות והכבישים מהריסות ובהמשך עוזרים לשפץ מרתף סודי של חיל האוויר הרומני באחד מהבניינים בעיר. באותה התקופה בעלות הברית הפציצו מטרות ברחבי בוקרשט. ההפצה האמריקנית הראשונה, זו שפתחנו איתה את התכנית, תפסה את יעקב בביתו, בעוד המטוסים האמריקנים התרכזו בשכונה אחרת בעיר.  אבל העבודה בבניין של חיל האוויר הביא אותו למפגש קרוב בהרבה עם הסכנה:

​

יום אחד היינו שם, והייתה אזעקה וכולנו נכנסו למרתף ועל יד הבניין הזה היה בי"ס תיכון רומני ושם נפלה הפצצה. ההדף הוא משהו לא נורמלי,  ישבנו על ספסל, ההדף הרים אותנו עם הספסל עד שדפקנו את הראש בתקרה ונכנס לכלוך! נחנקנו!

​

בעוד שברחוב קאלה ויקטורי calea victoriei בבוקרשט יעקב הצעיר משתעל ומתנקה מהאבק, מאות קילומרטים משם, בשטחי ברית המועצות, הסובייטים הודפים את הכוחות הגרמנים והרומנים, ומתחילים להתקדם מערבה. כשברומניה מבינים שמפת הכוחות השתנתה אנטונסקו מודח בהפיכה, והרומנים מחליפים צד. עכשיו סטאלין הוא חבר, והיטלר – האויב. כשהמלחמה נגמרה רומניה הייתה נתונה לחסותה של ברית המועצות ובדרכה להפוך למדינה קומוניסטית. אבל למשפחת גרינברג היו דאגות אחרות  – פרנסה לא באה בקלות, ויעקב כבר לא ילד, הגיע תורו לתרום את חלקו:

​

אחרי שנגמרה המלחמה, בסתיו בספטמבר פתחו את בתי הספר, אבל אבא החליט שאני הולך לעבוד, ללמוד מקצוע לא בבית הספר. כולם היו נגד – אבל הוא החליט. אבא אמר חרטות, אז זה חרטות. נגד כל המשפחה. ואני התחלתי ללכת לעבוד בכל מני מקומות. לא היה לי קל, המפעלים האלה היו מחוץ לעיר ושם לקום בחמש בבוקר, ועד שאני באתי הביתה – שם עובדים עד חמש, שש בערב. לא ליקקתי דבש. לא ליקקתי דבש. אבל מה – למדתי מקצוע.

​

נכון, שוליה של חרט במפעל קטן אמנם לא מלקק דבש, והחיים בבית המלאכה קשים יותר מבבית הספר, אבל מהר מאוד יעקב הבין שאביו קיבל עבורו את ההחלטה הנכונה:

​

תפסתי דברים שלא ידעתי מבית הספר, בית הספר נותן לך נתונים בסיסיים שתוכל אחר כך לזוז. מקום ראשון הלכתי לעבוד דווקא לא רחוק מהבית. היה שם מכר של אבא, ידיד שלו, שהוא היה המהנדס הממונה על העסק הזה. עסק לא גדול. ושם עבדתי חצי שנה או יותר ולמדתי. אומרים ברומנית את המקצוע גונבים, לא רק לומדים – גונבים. ועבדתי במפעל הזה, וברגע שידעתי הכל – אמרתי שלום.

​

אולי הסיבה שבגללה צריך "לגנוב" מקצוע כמו חרטות, היא שבעל מקצוע טוב באמת, לא כל-כך נלהב לחשוף את הסודות שהופכים אותו לרב-אומן. למזלו, יעקב התברך לא רק בכישורים, אלא גם בקשרים:

 

הלכתי לעבוד במפעל גדול מחוץ לעיר. שם היה בעל של בת-דודתי מהנדס ראשי. היו שם מחלקות מחלקות, זה היה מבנה ענק היו שם שש מאות עובדים. המהנדס הקרוב שלי דאג שאני אעבור ממחלקה למחלקה. היה שם מחלקה של כלים ששם היה מכונות סופר, הכי טובות שיש. המנהל של המחלקה, יהודי מצ'כיה עם שיער שיבה, זקן – הוא היה מעל שישים וחמש, היה לו מחרטה משלו, מחרטה גדולה יפה. לא נתן לאף אחד להתקרב כדי לא ללמוד את הקונצים שלו. אבל איתי לא היה לו ברירה, כשהמהנדס הראשי אומר לו מה שאומר… למדתי אצלו כמה דברים שנשארו לי. לא שוכחים את זה.

​

יעקב עבר בין מפעלים ובתי מלאכה כשבכל מקום הוא אסף עוד ועוד סודות מקצועיים. הוא ייצר כל דבר ממזרקים ועד מלחמים, ואפילו הגיע לעבוד בבית מלאכה שבו מייצרים… מחרטות. העבודה קשה, השכר צנוע והימים ארוכים, אבל יעקב גילה שהוא קורץ מהחומר של אביו – העבודה הקשה נותנת לו סיפוק שאין לו תחליף. כן אבא לופיק בוודאי גאה. אבל מה עם אמא בטי? הרי בוודאי יש ביעקב גם משהו ממנה. ובכן, לא לדאוג: מאמא יעקב קיבל את המוסיקה – ועם המוסיקה באה האהבה.

אני נינגנתי כינור והיא ניגנה פסנתר, ואיכשהו, אני לא יודע איך, אני הגעתי אליהם הביתה. היה לה פסנתר כמובן ואני הלכתי עם הכינור והתחלנו לנגן.

​

וכך ילדים, לצלילי המוסיקה, סבא יעקב נשבה בקסמיה של אהבת חייו: סבתא חנה. ומאז הם חיו באוש…. (המוסיקה מפסיקה). רגע, סליחה, הייתה לנו כאן אי-הבנה קטנה. זאת לא סבתא חנה – זאת רק החברה הראשונה של יעקב, פאולה:

​

אני הייתי בן-דוד של המפורסם שבמוסיקאים באותם הזמנים, אלפרד קראו לו, אלפרד מנדלזון. ואמא שלה ביקשה ממני לקחת את הבת שלה, את פאולה, אצל הבן-דוד שלי שהוא יבחן אותה. אז אני דיברתי איתו, והלכתי עם החברה, והוא אמר לה שבי תנגני לי משהו. (מוסיקת פסנתר עם טעויות, כמו של תלמיד מתחיל) אז היא ניגנה… לא משהו. כשהיא גמרה אז הוא אמר בואי מותק, עכשיו אני אראה לך איך ניגנת והתחיל (דפיקות על פסנתר) (מתפקע מצחוק) הוא נתן לה שחור על גבי לבן איך הייתה צריכה לנגן: (אותה יצירה נכנסת, הפעם ביצוע יפה כמו שצריך שיורד לאנדר להמשך)

​

כן, פאולה כנראה לא הייתה מוסיקאית מחוננת, וגם הדואט הרומנטי של יעקב ושלה הסתיים במהרה. אבל יעקב לא בזבז זמן ומיד החל לחפש את הפרטנרית לקונצרט הבא. את עיניו צדה נערה צעירה ויפה  בשם חנה (או לוצי ברומניה) שהייתה חברה איתו בתנועת הנוער "הנוער הציוני":

​

כן, שם בתנועה פגשתי את אשתי. היא הייתה קטנה נחמדה עם שיער בלונדי מלא והתיידדנו, ואני זוכר שפעם אחת שמעתי שיהודי מנוחין בא לבוקרשט.

​

אולי לחלקנו השם הזה לא אומר הרבה, אבל בימים ההם יהודי מנוחין היה אחד הכנרים הגדולים ביותר בעולם, ואם הוא היה מגיע להופיע בעיר שלכם, לא הייתם רוצים לפספס את זה:

​

שמעתי איפה הוא ינגן, אולם הכי גדול אז בבוקרשט, אז לקחתי אותה לשם, מצאנו שני מקומות ויהודי מנוחין והמורה שלו ג'ורג' אנסקו ניגנו את הקונצ'רטו הכפול של באך. ואני לא אשכח את הבוקר הזה. ואז אנחנו התיידדנו והתחלתי ללכת אליה הביתה, היא באה אצלנו הביתה ואמי החורגת אהבה אותה מאוד ומצאו שפה משותפת ואבא גם היה בתוך העניינים.

​

לא רק המוסיקה הייתה שפה משותפת ליעקב וחנה, היו גם הערכים שספגו בתנועת הנוער. בימים ההם תנועות הנוער הציוניות ייצגו תפיסות פוליטיות שונות. כך למשל השומר הצעיר היו סוציאליסטים, בבית"ר שלטה תפיסת עולם ימנית יותר, ו"הנוער הציוני" הייתה תנועה ליברלית עם השקפות של מרכז פוליטי. אז איך בוחרים?

​

התנועה הזאת "הנוער הציוני", איפה שאני הייתי, היה הכי קרוב לבית. והיו גם בנות נחמדות – והחלטתי. אני עבדתי אבל אחר הצהריים הייתי בתנועה והתקבלתי יפה שם ונכנסתי לחברה הזאת. בקיץ היינו הולכים למחנה קיץ, והיינו ביחד שלושה שבועות או יותר, והאווירה הייתה מאוד טובה. כולם היו זוגות זוגות בסוף. בקבוצה שלנו אני לא זוכר אם היו בחורה אחת או שתיים בלי בחור, או להפך.

​

כמו שאר הזוגות הצעירים בתנועה, גם יעקב וחנה עמדו בפני החלטה לא פשוטה:

​

היו שתי אפשרויות, ללמוד להשאר ברומניה – או לעלות לארץ ישראל.

​

אף פעם לא פשוט לעזוב את המקום שבו נולדת וגדלת, אבל רומניה הייתה נתונה לשלטון קומוניסטי דכאני, ומעבר לים, בפלשתינה, חיכתה לזוגות הצעירים ההזדמנות להגשים את עצמם כחלוצים ולממש את החזון הציוני. ההכרעה התקבלה – יוצאים לדרך חדשה:

​

ברגע מסוים ב-47 הגיע הזמן שלנו לצאת להכשרה, זאת אומרת אנחנו בתור חלוצים לעתיד היינו צריכים להיות חצי שנה מנותקים מהבית, בלי אמא ואבא, שום דבר. חיים על חשבוננו, עובדים, מרוויחים, ממה שמרוויחים חיים.

​

כן, לפני שנוסעים לפלשתינה הרחוקה, כדאי לבדוק את עניין החלוציות "על יבש" – בכל זאת, צריך ללמוד לפתח עצמאות. לחלק מהצעירים זו חוויה לא פשוטה בכלל, אבל ליעקב היה יתרון, השעות הארוכות של עבודה קשה במפעלים הוכיחו את עצמן עבורו:

​

נסענו לעיר גדולה מאוד 600 ק"מ צפונית לבוקרשט. מצאו לכל אחד מקום עבודה, המשכורות היו על הפנים, חוץ ממני ועוד אחד שהיה בעל מקצוע, כולם קיבלו קרוב לאפס.

​

בתור בעל מקצוע יעקב לא התקשה לפרנס את עצמו, וכשההכשרה הסתיימה הוא חזר לבוקרשט להפרד מאביו ואמו שאותם לא ראה חצי שנה, ומי יודע מתי יראה שוב:

​

זה היה בחורף. בדצמבר 47 עלינו לרכבת, רכבת משא. עברנו את הגבול לבולגריה, ובעיר הזאת ורנה חיכו לנו 2 אניות ליברטי. שמעת על האניות ליברטי?

​

ה'ליברטי' היו דגם של ספינות משא ענקיות שארה"ב ייצרה בזמן מלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה שליחים של המוסד לעליה ב' רכשו מהאמריקנים שתי אניות כאלה: פאן קרסנט ופאן יורק. האניות, שבתקופת המלחמה שימשו להובלת אספקה ונשק,כעת היו אמורות להוביל יותר מחמישה-עשר אלף יהודים מרומניה ובולגריה אל ארץ ישראל. מבצע העפלה חסר תקדים. אלא שהבריטים גילו על המבצע כבר בשלב ההכנות, ולא ראו אותו בעין יפה:

​

אנחנו היינו בפאן יורק ויצאנו מוורנה לים השחור. איך שיצאנו לים השחור תפסו אותנו האנגלים: באו אניות מלחמה משני הצדדים קפצו האנגלים על האניה… בקיצור הביאו אותנו לקפריסין. הגענו לקפריסין – רוצה לא רוצה – ירדנו. בשפת הים חיכו לנו משאיות בריטיות, עשו לנו זיהוי לכל אחד עם השם: "תעלה למעלה", כשהתמלא וישבנו – "סע!".

​

כן, אחרי מסע מפרך ברכבות, באניה, ועכשיו גם במשאית, במקום להגיע לפלשתינה יעקב וחנה מוצאים את עצמם במחנה מעצר בריטי בקפריסין.

​

היינו שם חודשיים וחצי. אני זוכר שם שהאנגלים היה להם מן אוכל אנגלי שמי שמסכים איתו הוא מאושר – היה מזה שפע. אבל היו כאלה כמוני, שהייתי מתקרב למטבח הייתי עובר לצד השני. אי אפשר. אני לא יכולתי. גם אשתי לא. להגיד לך שרעבתי ללחם? כמעט. היה קנטינה שיכולת לקנות מכל טוב, אבל לא היה לנו כסף. אבל אשתי פגשה במחנה בבן-דוד שלה והוא נתן לה חמש לירות סטרלינג!

​

בשנים ההם מדובר היה בסכום לא מבוטל, והכסף הזה הציל את יעקב וחנה מחרפת רעב – או גרוע מכך – אוכל בריטי. כך או אחרת, קפריסין הייתה רק תחנה זמנית. הבריטים החלו לאפשר ליהודים להגיע לפלשתינה, במכסות קצובות. כעבור חודשיים וחצי הגיע תורם של יעקב וחנה. המסע לפלשתינה נמשך – ואיתו גם המסע הקולינרי בחיפוש אחר ארוחה טובה:

​

לקראת הבוקר, כשהיינו צריכים לצאת, התגלחנו טוב ויצאנו לנמל פמגוסטה ועלינו על אניה קטנטנה. את הבנות הכניסו לתאים אבל אנחנו לא היה לנו מקום. ואני זוכר שתפסתי מקום בפרוזדור, בין שני תאים, והאניה יצאה לדרך – אבל היו גלים… ובבוקר צלצלו הפעמונים שנכנס לחדר אוכל, למסעדה. והיו דברים כ"כ טובים – היו שם ריבות שבמחנה ראינו אותן אבל אי אפשר היה להגיע אליהן, היה לחם כזה בלתי רגיל. אבל האניה? טלטלה. להגיד לך שאכלתי? אכלתי. אכלתי כי הייתי רעב, אחר-כך הלכתי בחוץ ו…הוצאתי (רן צוחק) אבל אכלתי… והגענו לנמל חיפה.

​

כבר כמעט שבעים שנה שחיפה היא בית בשביל יעקב, אבל אז, בראשית שנת ארבעים ושמונה, עיר הנמל ההררית הייתה מקום  זר ומוזר, שער הכניסה לארץ חדשה. יעקב ממשיך דרך מקומות עם שמות אקזוטיים עם ניחוח עתיק וחדש גם יחד: "זכרון יעקב", "רעננה" ולבסוף, לאחר כמה ימים: קיבוץ  תל יצחק שבשרון.

 

בקיבוץ קודם כל נתנו לנו בגדים, ונתנו לנו אוהלים. לגור באוהל בחודש ינואר פברואר… בבוקר היינו הולכים לארוחת בוקר אחר כך כל אחד היה הולך למקום עבודה. היינו זרים – קודם כל כולם פולנים שם. השפה המדוברת יידיש, ומאיתנו מעטים יידעו יידיש.  

​

כן לא קל היה בקיבוץ בלי יידיש ועם עברית רצוצה של עולה חדש – אבל הכישורים שיעקב הביא איתו מרומניה התגלו כיקרי ערך למדינה שבדרך, המתחמשת לקראת המאבק על עצמאותה וקיומה:

 

היו איזה 15, 16 מפעלים, לא רק לחומר נפץ גם כן להרכבות וכל מני חלקים. הבוס של כל האלה היה שלמה הגדול. למה הגדול? היה לו טנדר! אז החבר'ה אמרו שבקבוצה יש אחד בעל מקצוע, שם בעלי מקצוע היו נדירים ביותר. אז הוא אמר להם שאני אחכה לו, הוא יבוא עם הטנדר הוא יקח אותי.

​

שלמה הגדול אוסף את יעקב הקטן ומביא אותו אל העיר הגדולה תל אביב, שם תנאי המגורים טובים בהרבה מהאוהלים שבקיבוץ.

​

היו לי קרובים בתל אביב, הם היו בארץ ישראל משנות השלושים, היה להם בית גדול, בית חרושת טקסטיל גדול, והוא דיבר איתם שאני אצטרך לישון איתם. ואני הלכתי וישנתי אצלם, ואכלתי, ובבוקר היו באים ולוקחים אותי לרמת גן, שם היה מרתף איפה אנחנו היינו עובדים. למעלה מעלינו היה בית חרושת לחזיות. היו אולי ארבעים מכונות שהיו תופרים, איזה רעש! זה לא היה סתם:  אנחנו היינו עובדים למטה היינו עושים חלקים בשביל פצצות! את הגופים שאח"כ המטוסים שלנו היו זורקים על המצרים.

​

יעקב נהנה מהאירוח שקיבל מקרוביו בתל אביב, ועוד יותר מכך שאב סיפוק מעבודתו. לא רק שהוא שוב עובד קשה במקצוע שלו, כפי שהוא יודע ואוהב, הוא גם תורם למאמץ המלחמתי. אלא שהמצרים לא התכוונו לשבת בשקט בזמן שיעקב מייצר פצצות כדי להפיל עליהם:

​

באותם הימים המצרים התחילו להפציץ את תל אביב. ובתחנה המרכזית של תל אביב הרגו יום אחד 27 אנשים. אשתי בקיבוץ (היא עוד לא הייתה אשתי) היא שמעה על זה – והתחילה לעשות לי את המוות שאני אחזור. טוב, המשכתי שם כמה שבועות, אבל היא עשתה לי את המוות, בכל זאת הרגשתי בשבילה, היא בכתה כמו תינוק. יום אחד אמרתי לשלמה, תראה אני מוכן לעבוד בקיבוץ, יש שם מפעל נשק, כן?

​

יעקב חוזר אל הקיבוץ ואל חנה, אבל דווקא לא לא מפעל הנשק. בכל זאת, לא רק כלי מלחמה נדרשים למפעל הציוני:

​

היה בית מלאכה של הקיבוץ שהיו עושים מיטות לסוכנות, בשביל עולים חדשים. והמנהל של בית המלאכה היה בן אדם נחמד מאוד. ותיכף דיברנו והוא הבין שיש לי ידע. תראה, את המיטות האלה היו עושים בכמויות, היינו צריכים לרתך את הרגליים, כן? אני עזרתי לו, והתיידדנו.

​

ינקו, הנער הזר מרומניה מתחיל להרגיש בבית. הוא רוכש חברים, עובד במלאכתו ואפילו מתנסה בעבודת אדמה כמו חלוץ אמיתי.

​

הלכתי לשדה, נתנו לי עגלה כזאת עם חמור והוא היה משוגע החמור הזה! אבל אהבתי את השדה, אהבתי איך שגדלים העגבניות, החצילים. גם בבננות עבדתי. שם זה קצת מסוכן – יש הרבה נחשים. כולם היו עובדים כולם היו מסורים, זה היה ארץ ישראל שלי. אני מסור למקום, לעבודה, למדינה אפילו. כן אני מסור למדינה, אני הייתי מוכן עד היום לשתף פעולה, לעשות את הלילה בתור יום.

​

אלו היו ימים טובים: ממש כמו בנעוריו ברומניה יעקב מצליח לשלב בין עבודה קשה, לתרבות – הוא ממשיך בארץ את לימודי הכינור שלו בבית ספר למוסיקה ומקפיד למצוא זמן להתאמן. אבל עם כל האהבה לחיי הקיבוץ, האהבה אל חנה גדולה יותר, וכשהוריה מזמינים אותה לעבור לגור איתם בחיפה, בשנת 1956, יעקב מצטרף אליה ומותיר את הקיבוץ מאחור:

​

היה להם שני חדרים ברחוב סטנטון, בית יפה מאוד. היה מצב ביש כזה שאני בתור זר גר איתה בבית.. תשמע אז אנשים היו בכל זאת שמים לב. אז אנחנו באנו בחורף – ובקיץ התחתנו. זהו. התחתנו והקמנו בית אבל אני לא רציתי להביא ילד בסטנטון. אבל אילן שיהיה בריא עשה לי דווקא.

​

זה הזמן להכיר את אילן, שיהיה בריא. הבן הבכור של יעקב וחנה. אילן לא חיכה שאבא ואמא יהיו מוכנים כדי לבוא לעולם, נראה שהעצמאות והמרדנות היו טבועות בו כבר מלידה. הרבה קשיים הוא הביא למשפחה, אבל גם אושר גדול:

​

אילן שיהיה בריא היה פרוע. מה לא עשה, שיהיה רק בריא. היה שותה רק חלב, לא מים. חמתי אמרה שצריך להביא פרה בשבילו, כן הוא היה שותה המון (רן צוחק). הוא טיפוס מאוד מיוחד אבל מאוד אוהבים את אילן. הוא בשביל אנשים נותן את הנשמה. הוא עבד כל מני עבדות, בין היתר עבד נגרות אבל איזה עבודות הוא עשה. כל כך אהבו את אילן הציעו לו עבודות: חברים, מכרים… הוא עשה עבודות עשר. יש לו יכולות בלתי רגילות, גם היום. אבל – יש לו גם צד שלילי. איתו אי אפשר להתווכח, הוא אף פעם לא יגיד לך שאתה צודק. הוא דומה בצד אחד לסבא שלו זכרונו לברכה, אבא של אשתי, שהיה יהודי בלתי אפשרי. בלתי אפשרי.

​

כן ליעקב אין ספק. את הכשרון, הקסם האישי ואהבת האדם אילן קיבל מההורים. אבל את העקשנות? זה בטח בא מסבא, אבא של חנה, שלא היה איש קל. כשיעקב נאלץ לגור עם חמיו, שני הגברים היו רבים לא מעט. אבל כשהוריה של חנה עוברים לדירה, היחסים התחממו, ההרמוניה חוזרת אל משפחת גרינברג, וגם סבא וסבתא עוזרים ליעקב וחנה עם הבנים. רגע, אמרנו בנים? ברבים? כן, עוד ילד בא לעולם ושמו בישראל: עמי.

​

ילד חמוד חמוד חמוד, מלא.. השיער שלו כמו של אשתי. ילד טוב. כולם אהבו אותו, הוא הלך לעירייה לריקודים עממיים, הוא הצטיין בזה. בספורט גם כן הצטיין,  היה מלא חיים.

​

לא קשה לשמוע שיש כאב עמוק בקולו של יעקב כשהוא מדבר על בנו האהוב עמי. יש כאן פצע פתוח, אבל אולי עוד מקודם לגעת בו. בינתיים אני מבקש מיעקב לחזור אל שנת 1964. ישראל עדיין מדינה צעירה ותמימה, 16 מלאו לה. אבל יעקב כבר בן 36, אביו ואמו החורגת כבר עלו לארץ והתבססו בתל אביב, בבית בחיפה מתרוצצים להם אילן ועמי ומשגעים את אמא חנה ורק הוא תקוע מבוקר עד ערב בבתי המלאכה המרכזיים של הדואר  – מקום העבודה שלו ב-15 השנים האחרונות. העבודה קשה, המשכורת צנועה ויעקב מבין – הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא בקריירה. למזלו יש לו חבר ילדות מרומניה, מיכאל נסטור שמו, שמצא את עצמו במצב דומה מאוד. ביחד הם מחליטים לפתוח עסק משלהם:

​

פתחנו את בית המלאכה. אני הבאתי את המחרטה שלי, היה לי בבית מקדחה, כל הציוד המינימאלי – הוא הייתה לו מחרטה טובה.

​

בית המלאכה של גרינברג ונסטור היה אז רק כמה מכונות פשוטות בחדרון קטן מאחורי חנות ברחוב חטיבת גולני בחיפה:

אבא שלי בא מתל אביב וכשראה תפס את הראש: "מה אתם עושים?!" הוא (עם) שני ילדים, אני שני ילדים… "מה עם הפרנסה?! מה תעשו פה עם מכונות כאלו??"

​

כן, לופיק היה בטוח שיעקב זרק עבודה קבועה ובטוחה לטובת הרפתקאה מסוכנת. אבל מה לא עושים בשביל הילדים?

​

אבא נתן לי אלף לירות ואבא של אשתי גם. כעבור זמן החזרתי להם. לא האמינו שאני מחזיר להם את העזרה הראשונה שלהם. התפתחנו. ופתחנו עוד עם חברים שלנו שהיו עושים מכשירים לרופאי שיניים. המכונות האלו של הרופאי שיניים זה היה שגעון. קודם כל היו יפים. ידעו לתת להם צורה ולצבוע אותם, והיו טובים, עבדו. אנחנו עבדנו איתם הם היו חברים שלנו. ככה שהיה לנו איכשהו התחלה. עוד התחילו לבוא להביא עבודות משרד הביטחון, אלביט, אלסינט, פיברוניקס. לא יודע כבר מי. עבדנו. החזקנו את המשפחות, אולי לא ניצלתי את זה מבחינת כסף אבל הסיפוק שלי…

​

כן, לפעמים הסיפוק המקצועי חשוב יותר משורת הרווח. לזמן מה רנאה שיעקב הגיע למנוחה ולנחלה. שנים של עבודה קשה החלו לשאת פרי – העסק שגשג ויעקב הצליח גם להעביר את ערכי העבודה שלו אל בניו, אילן ועמי, שעבדו לצידו בבית המלאכה והוכיחו שהם מוכשרים וחרוצים לא פחות מאביהם. כן, אין ספק שאם רק היו נותנים ליעקב לתכנן ולייצר חלקים ומכשירים כל היום – לא היה מאושר ממנו. אבל ככל שהשנים עוברות והעסק מתפתח, יעקב מבין שלניהול עסק עצמאי יש עוד צדדים, פחות נעימים:

​

אם אני אגיד לך כמה בעלי מקצוע טובים, כמה אנשים טובים ברחו פה בגלל מס הכנסה. אבל היו מטומטמים. היינו צריכים להפסיק לעבוד. אמר לנו המנהל חשבונות – תפסיקו לעבוד. עבדתי רק עם פירמות אי אפשר לעבוד בשחור. מה תעשה? מאיפה תביא פרנסה הביתה? אני סבלתי מאוד פה.

​

מחבינת יעקב היה מדובר במפח נפש רציני. הרי הוא עובד, קשה, בחריצות וביושר, והעבודה שלו זוכה רק שלבחים הוערכה מלקוחות. אז איך זה שהמדינה, זו שהוא מוכן לתת למענה הכל, לא מאפשרת לו להרוויח בכבוד ממלאכתו? אבל כיום, מרמחק השנים, הצרות שהביאו רשויות המס מתגמדות לעומת המכה הגדולה שנפלה על יעקב ומשפחתו. עיון באלבום תמונות משפחתי מחזיר אותנו אל הפצע הפתוח:

​

זה עמי. וזה אני. היו לו כבר שני ילדים גדולים – הנה. הנה, בחור. אתה רואה? חיים! (טורק אלבום) אין לי מילים. אין לי מילים. אני מוכן ללכת במקומו, לתת לו את החיים. אין יום שאני לא זוכר אותו. אין אין אין מילים לכאב. אין מילים.

​

יעקב עוצר. הוא לוגם באיטיות מכוס המים שלצידו, ומתחיל בכל זאת לחפש בתוכו את המילים הנחוצות כדי לספר על בנו עמי, שמת בדמי ימיו. בגיל 42 בלבד. בלי שאף אחד ידע מכך, הטרגדיה של עמי התחילה כבר שנים ארוכות לפני כן, עם גיוסו לצבא, לאחר שעבר את המיונים המפרכים והתקבל לשייטת.

​

הוא היה מטר שמונים פלוס. חסון, ספורטיבי. הוא קודם ניסה בחיל האוויר, לא קיבלו אותו, לא יודע למה. לא אז לא, אז הוא רוצה משהו ספיישל. היה בחיל הים ביחידות האלה המובחרות, ועשו תמרונים בקישון עם תרמיל גב, מלאו אותו באבנים וחול, מכניסים אותם בתוך המים כדי שזה יהיה כבד. וככה היו עושים תרגילים. בתוך הקישון היו מינרלים וכל מני שאריות של התעשיה. איך אתה מכניס ילדים צעירים, בחורים אחד אחד, אתה מכניס אותם למוות?! קיבלו כולם סרטן.

​

הכאב של יעקב מהול בכעס. כעס על המדינה ועל הצבא, שלא מילאו את החוזה הבסיסי ביותר: הוא נתן להם את בנו יקירו, והם, כך נראה, לא עשו את כל מה שנדרש כדי לשמור עליו בריא ושלם. הפגיעה של המים המזוהמים לא הייתה מיידית. עברו שנים ארוכות עד שהחלו לשים לב שאחוז מקרי הסרטן בקרב חיילים שצללו בקישון גבוה במיוחד. כשהמחלה אובחנה אצל עמי הוא כבר היה איש מבוגר, נשוי ואב לשניים.

 

יש לי פה תמונה, זו הגדולה, אתה רואה? זה עמי עם אשתי. שנה לפני המוות. היה לו בר מצווה לבן הצעיר שלו. מלא מרץ: עבודה ובילויים וחבר'ה ופתאום מתחיל… התחיל להיות חלש וזה.. לא הרגיש טוב. יש להם חברה, עובדת ברמב"ם, הוא הלך לרמב"ם היא הכניסה אותו לאחת המחלקות – מצאו לו את הסרטן. שנה אחת הבחור הזה ירד ירד ירד ירד.. הוא השאיר ילדים, משפחה בית יפה. הוא היה עובד איתי ממש כתף על יד כתף. אני זוכר שהייתי מנשק אותו בעבודה. איך אני מחזיק מעמד אני לא יודע?

​

מי שעזרה ליעקב להחזיק מעמד ברגעים הכי קשים הייתה אשתו, חנה, לוצי:

​

היא הייתה יותר חזקה ממני. אני זוכר שעמי היה ב… לקראת הסוף. זה היה ביום שישי בערב, היינו מוזמנים אצל חברים, והיינו אצל עמי, ישבנו כמה שישבנו, אני לא זוכר, יצאנו אז היא אומרת בוא נלך ל… אמרתי השתגעת? איך את יכולה אחרי שהיית אצל עמי וראית אותו, איך את יכולה ללכת לבלות? היא יכלה. הייתה מאוד חזקה. אני לא.

​

כשעמי נפטר עולמו של יעקב חרב עליו. אבל החיים חזקים יותר מהכל. יעקב ממשיך לעבוד בבית המלאכה, והבן הבכור אילן נמצא שם לצידו ותורם מכשרונו. בכל שנה כשמגיע הקיץ יעקב ואשתו נמלטים משגרת החיים המיוזעת של ישראל:

​

אני שלושים שנה לא הייתי פה באוגוסט. היה לי בן דוד בגרמניה, רופא. ובאוגוסט היינו נוסעים אליהם ואיתם היינו עושים סיבובים באירופה. אני מאוד אוהב את רומניה עד היום. קודם כל הם הצילו אותנו. שנית – יש נופים. אני הייתי גם מדריך קבוצות. למדתי רומניה בולגריה ויוגוסלביה. אבל בולגריה הייתי עשרות פעמים, גם כן ארץ יפה. שפת הים בבולגריה זה בלתי רגיל…

​

שניה אחת עם ה.. חוף בולגריה. אני שמעתי טוב?

​

(אפקט טייפ מריץ אחורה) אני הייתי גם מדריך קבוצות.

​

כן מסתבר שעד עכשיו יעקב לא סיפר לי שהייתה לו קריירה שניה. לא רק בעל מלאכה, אלא גם מדריך טיולים. אני מבקש לשמוע איך זה קרה, והוא מחזיר אותנו לשנות השבעים.

​

עשרים שנה בערך, הישראלים לא יכלו להכנס לרומניה. ואני הייתי חולם בלילה, על הבית על הסביבה…

​

את הבשורה שחיכה לה במשך שני עשורים, קיבל יעקב בפגישה אקראית עם מזכיר התאחדות בעלי המלאכה:

​

הוא אומר "ינקו, אתה מכיר מישהו שיודע רומנית?" –"רומנית?" אמרתי. הוא אומר "כן אפשר לנסוע לרומניה". -"זה אני! אני רומני!" הוא קם, תפס אותי פה, והרים אותי בידיים וחיבק אותי. זה היה רגע של שמחה.

​

באותו יום מגלה יעקב שרומניה פתחה את שעריה לראשונה לקבוצות תיירים מישראל, ובסוכנות הנסיעות היס-טור מחפשים לגייס מדריכים:

​

היו המונים שרצו לנסוע, היו הרבה רומנים עצמם שלא היו בבית עשרים שנה. והיו כאלו שרצו לראות את המקום. היו לנו כמה פגישות עם ראשי קבוצות, אנשים ממוצא רומני בעלי ידע פחות או יותר, לא סתם… ויצאנו לדרך. נתנו לי קבוצה ראשונה, אנשים מצוינים. הייתה לי אישה אחת, זקנה יותר, היא ניסתה לעשות לי בעיות. אבל העמדתי אותה על המקום והיא נעשתה בובה. שם אני רציתי שהחבר'ה יהנו. וחזרתי הביתה, ואני חוזר לעבודה כמובן. מצלצל הטלפון למחרת: "מי מדבר?" –"מדבר מר לא יודע, אני מנהל היס-טור בתל אביב, אני מאוד מבקש ממך שתבוא אלי". אני הולך להיס-טור, בכניסה יש שולחן עם פקידה. אני אומר לה "שמי גרינברג אני מחיפה". (והיא) "אהה! בבקשה לשבת! " והיא מצלצלת: "מר גרינברג הגיע, שיעלה". בקיצור, עליתי למנהל. הוא אומר: "אדוני, בהיס-טור נותנים מעטפה, שם יש שאלות איך המלון הזה? איך האוכל? איך הזה? ובסוף – איך המדריך?". וכולם כתבו עלי נסים ונפלאות! והוא אומר לי "מר גרינברג אני רוצה שתקח עוד קבוצה".

​

יעקב מסרב בתחילה להצעה. יש לו עסק לנהל ומשפחה לדאוג לה. אבל בסוכנות התיירות מתעקשים, והם מגיעים לסידור – וכך יעקב מוצא את עצמו מדי שנה בחופשת הקיץ מדריך תיירים ברומניה בולגריה או אפילו יוגוסלביה. חנה הייתה מצטרפת לנסיעות, ואם לא הייתה קבוצה להדריך הם הצטרפו לקרובי משפחה או חברים ברומניה. גם אחרי שעמי נפטר, כלל הברזל לא נשבר:

​

אוגוסט לא היינו פה. ואחר-כך חברים שלנו גם כן הצטרפו אלינו, וזה נתן לי כח להמשיך. אוגוסט האחרון הייתי פה, אני חשבתי שהנשמה יוצאת לי. אני השנה רציתי לנסוע אבל לבד אי אפשר, אסור לי. הרואה חשבון שלי יש לו שני בנים שלומדים רפואה בבוקרשט. ובוקר אחד אני פוגש אותו והוא אומר לי "אדון ינקו, נוסעים לרומניה" ואני בדיוק חיפשתי. אמרתי "נוסעים לרומניה!". אבל יש לו עוד ילד בן 9 חולה סוכרת, הכניס אותו לרמב"ם. הוא לא יכול לעזוב ילד בבית חולים ולנסוע לעשות כיף. נשארתי בבית, מה אפשר לעשות.

​

ביקשתי את הבן, את אילן: "אילן, בוא איתי עד לשדה התעופה. אתה לא צריך לצאת משם". הוא לא רוצה שאני אסע. הוא דאג לי והוא רצה שאני אהיה פה. הוא נותן לי לסבול! הוא לא בא לפה, הוא לא נכנס לפה. טלפונים? כן. כן, הוא אוהב אותי, הוא קשור. אני יודע אני מרגיש את זה. כשאשתי חלתה חודש ימים היא הייתה… הוא ישן לידה חודש ימים. לא עזב אותה לרגע. אשתי לא הייתה רגע לבד. ככה יהיה כנראה גם איתי, לא יודע כמה זמן, אבל אני מניח שגם איתי הוא… ישים לב אלי (צוחק)

​

כן יעקב כבר בן 88  ומחשבות קיומיות מעסיקות אותו. הוא מסתכל לאחור ונזכר בכל האנשים האהובים בחייו שכבר אינם, אמא ואבא, חנה ועמי ועוד רבים וטובים. אבל גם בגילו המתקדם, יעקב הוא קודם כל איש מעשה. עם כל הכבוד לזכרונות ולנוסטלגיה, יעקב חי בהווה, בכאן ועכשיו

​

אני גאה בעצמי שבגילי אני עובד. אני הולך לעבודה, ואני רוצה לעבוד, ואני יכול לעבוד! הבאתי בנים לעולם, יש לי נכדים נחמדים, יש לי נינים.  תראה, אין לי דרישות מיוחדות. אם אפשר הייתי מביא את עמי בחזרה. אבל חוץ מזה אין לי… אני טיפוס מודרטו (רן: מסתפק במועט) כן, במה שצריך.

​

ובכל זאת, מדי פעם, בשעה של מנוחה והרהורים יעקב מוצא את עצמו מתעסק גם בעתיד, ומנסה לדמיין כיצד ייראה העולם המשונה שיישאר כאן אחרי לכתו:

​

מה אפשר לדעת בימינו מה שיהיה בעוד 50 שנה? אנחנו לא יודעים אפילו בעוד שנה מה יהיה. יש התפתחויות מדעיות, שזה ישנה כנראה את מהלך החיים. יש עכשיו חיפושיות (גשושיות) כאלה בעולם, שמסתובבות סביב כל מני גורמי שמיים, ומצלמים ושולחים לנו את התמונות. דברים שמעולם אנשים לא.. לא ידעו. מסתבר שאנחנו לא לבד בעולם. זה היה ברור פחות או יותר, אבל מה ואיך? זה לא יודעים. חוץ מהדתיים – שחושבים שהם יודעים הכל בקשר לחיים ומוות. מה שיהיה יהיה. אף אחד לא…. אני יודע ומודע שיש כח עליון. זה שקוראים לו אלוהים? בבקשה. אני לא בקשר איתו כמו החרדים, לא פוגש אותו, אין ראיונות – לא מעיז. אני יותר מדי קטן. 

​

יעקב ואני עוזבים עוזבים את אלוהים לנפשו ושותים כוס תה אחרונה לפני שנפרד. השיחה גולשת שוב אל רומניה אהובתו, שהיא גם מולדתה של סבתי. בעיניים נוצצות הוא מספר לי על סיניה, עיירת נופש קסומה למרגלות  הר ירוק שאל פסגתו אפשר להגיע ברכבל, ועל מסעדות כפריות קטנות בהן אפשר למצוא את הפפנש הכי מושחת, וגם על אולם הקונצרטים המפואר בבוקרשט, שמעוטר כולו בציור קיר ענק המתאר את ההיסטוריה של רומניה. לבסוף הוא מציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה:

​

אני מחכה לקיץ אם אהיה עוד מסוגל לנסוע. בבוקרשט היית? אז אולי אתה מכיר את המבנה הזה. רן: אני מכיר את הארמון של צ'אושסקו אבל זה כולם מכירים. באולם קונצרטים… יעקב: לא היית. אז נסע. אני מוכן להדריך אותך בלי כסף!

​

הזהרתי את יעקב שאני עלול להיעתר להצעה, נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי לביתי. והוא? הוא חזר אל המכונות והכלים שלו, ואל העבודה שהוא מתכוון להמשיך עד יומו האחרון, ואולי גם מעבר לכך:

אני ביקשתי מזמן שכשיקברו אותי – יכניסו בקבר מכשיר מדידות שיהיה לי שם, אולי אני צריך (צוחקים).